לילי פסעה בגינה המוארת בשמש, מרגישה המומה מכמות העבודה העצומה שהפרחים שלה נזקקו לה. הגן היה הגאווה והשמחה של אמה לפני שהלכה לעולמה, ולילי הייתה נחושה להשאיר אותו משגשג, למרות שהיה חסר לה זמן ומומחיות. היא נאנחה כשהציצה במודעה שפרסמה באינטרנט: "דרושה עזרה בניהול גינה פרטית קטנה. עדיפות לניסיון". היא לא ידעה שהגינה שלה - והלב שלה - עומדים להיות מטופלים ביותר מדרך אחת.
למחרת בבוקר, דפיקה בדלת הבהילה אותה מתוך תה הבוקר שלה. היא פתחה אותו כדי לחשוף גבר, בערך בגילה, גבוה, עם תלתלים כהים שמסגרים את פניו ועיניו הטובות והטובות. ידיו היו מחוספסות, מהסוג שידע בבירור עבודה קשה.
"היי, אני ג'ק," הוא אמר בחיוך מבויש. "אני כאן בקשר לגן?"
לילי הינהנה, מסמנת לו ללכת בעקבותיה מאחור. הגן השתרע לפניהם, תערובת של גפנים מגודלות, ורדים נבולים ושיחים שכאילו איבדו את צורתם לחלוטין. היא הרגישה קצת נבוכה, הסבירה איך זה היה פעם יצירת מופת של סימטריה ופריחה אבל נפל להזנחה.
ג'ק הקשיב בסבלנות, מבטו שוטף את הבלגן הסבוך עם מיקוד שהרגיע אותה. "יש לו עצמות טובות," אמר לבסוף. "אנחנו יכולים להחזיר את זה."
הם התחילו מיד, ובמהלך השבועות הבאים, הגן הפך לפרויקט המשותף שלהם. ג'ק היה שיטתי, תמיד הסביר את הגישה שלו כשהם עבדו זה לצד זה. הוא לימד אותה איך לקצץ את הוורדים בזהירות, כדי שהם יפרחו בהיר יותר בעונה הבאה. ידיו היו עדינות כשתמרנו את הקוצץ החדים, כרתו ענפים מתים בקלות.
"המפתח הוא לא לפחד מקיצוץ", הסביר אחר צהריים אחד. "לפעמים צמחים צריכים לאבד את המשקל המת כדי להתחזק."
לילי התבוננה כשהוא נע בחן בין הערוגות, ומילותיו הדהדו אותה בצורה שלא ציפתה לה. לא רק הגן היה זקוק לטיפול ולריפוי - היא נשאה צער ובדידות יותר מדי זמן.
הם עבדו על עיצוב מחדש של השיחים שצמחו פרא. ג'ק הראה לה איך לגזום אותם בחזרה מבלי לפגוע בחלקים הבריאים. הוא מדד כל גזירה בדייקנות, וחשף את היופי החבוי מתחת לצמחייה. לעתים קרובות הוא עצר כדי להעריך את איזון הגן, מוודא שבכל פינה יהיה מקום לנשום.
התשוקה שלו לטבע הייתה מדבקת, ולילי מצאה את עצמה מחייכת יותר עם כל יום שהם בילו יחד.
בוקר אחד, הם התמודדו עם המשימה המפחידה ביותר של הגן: הקיסוס המגודל. הוא זחל במעלה קירות האבן וחנק את החלל שסביבו. ג'ק הפשיל שרוולים, מושך בגפנים העבות, שריריו מתאמצים תחת משקל המשימה. לילי עבדה לצדו, משכה את השורשים העקשניים, ידיה מלוכלכות, הלב שלה קל.
בצהריים, הקיסוס נעלם, ואור השמש זרם אל שבילי האבן בפעם הראשונה מזה שנים. הם ישבו על הפטיו, נושמים בכבדות, לכלוך כתם על בגדיהם ועל פניהם, אבל הם צחקו.
כשהגן החל להשתנות, כך גם היחסים ביניהם. לילי מצאה את עצמה מצפה לזמן שלהם ביחד, לדרך שבה ג'ק היה מחייך כשהיא שואלת על סוגי האדמה השונים, או איך הוא היה מטה את ראשו כשהסביר איך לסדר את ההידראנגאה כדי למקסם את אור השמש. הם כבר לא היו רק גנן ולקוח, אלא חברים - או אולי משהו יותר.
ערב אחד, כשהשקו את השתילים החדשים ששתלו, המהום הרך של הממטרה ממלא את האוויר, ג'ק פנה אליה, קולו עדין. "לא באתי רק בשביל הגן, אתה יודע."
לילי מצמצה, נתפסה לא מוכנה. "למה אתה מתכוון?"
"באתי בשבילך," הוא אמר, עיניו רציניות. "הגן היה רק תירוץ".
לילי הרגישה את הלב שלה מרפרף. היא הייתה כל כך מרוכזת בשיקום הגן עד שלא הבחינה ברגשותיה שלה פורחים תוך כדי כך. היא חייכה, חמימות שמש הערב על פניה.
יחד, הם עמדו בגן שטיפחו, צופים בפרחים מתנודדים ברוח. העבודה לא הסתיימה, אבל גם הם לא הסתיימו. בדיוק כמו הגן, הסיפור שלהם רק התחיל לפרוח.