אור השמש של הבוקר הסתנן מבעד לחופה הצפופה של העצים, והטיל פסים זהובים על פני הגן הקטן והשופע השוכן ליד קוטג' עץ ישן. מר הרולד, מורה בדימוס בשנות השבעים המאוחרות לחייו, מתח את גבו והושיט את ידו אל מגרפת הגינה המהימנה שלו, כלי שהיה בן לוויה שלו במשך יותר משני עשורים.
המגרפה לא הייתה רק כלי - היא הייתה שריד לחייו בכפר. ידית העץ שלו נשאה את סימני הגיל, שהזמן והידיים המיובשות של הרולד ניצלו. חוטבי הפלדה התעממו מעט במהלך השנים, אך הם עדיין ביצעו את תפקידם ביעילות יוצאת דופן. עבור הרולד, המגרפה הזו הייתה יותר מאמצעי לשמור על הגינה שלו מסודרת; זה היה עד אילם לימי הבדידות, ההשתקפות והניצחונות השקטים שלו בלב הטבע.
כשהרולד נכנס לגינה שלו, הוא שאף את הניחוח הפריך והאדמתי של החוץ. הגשם האחרון פיזר עלים על פני החצר, וכתמי בוץ פזזו בשבילי הגן הבתוליים בדרך כלל. המגרפה, איתנה באחיזתו, כאילו צפה את המשימה שלפניו. הרולד התחיל בתנועות איטיות ומכוונות, אסף את העלים שנשרו לערימות מסודרות. הגרידה הקצבית של מתכת על אדמה מילאה את האוויר, והתמזגה בהרמוניה עם שירי הציפורים הסמוכות.
תנועותיו של הרולד לא היו ממהרות, כמעט מדיטטיביות. נראה שכל סחיפת המגרפה תואמת את פעימת ליבו היציבה. מוחו חזר לזיכרונות של אשתו המנוחה, מרתה, שאהבה מאוד את הגן הזה. יחד, הם שתלו את הוורדים שעמדו עכשיו בשיא פריחתם ליד הגדר. הוא חייך חיוך קלוש, נזכר איך מרתה הייתה מתגרה בו על האובססיה שלו לשמור על הגן ללא רבב. "מגרפה היא רק תירוץ להישאר בחוץ זמן רב יותר," היא הייתה אומרת לעתים קרובות, וצחוקה מהדהד לאורך השנים.
מגרפת הגן הייתה גם כלי לשיעורים. הרולד זכר שלימד את נכדיו כיצד להשתמש בו במהלך ביקוריהם בקיץ. "זה לא קשור לכוח," הוא היה אומר, מנחה את ידיהם הקטנות. "זה על קצב ואכפתיות. הגן מגיב לחסד". הילדים, שגדלו כיום וגרים בערים רחוקות, ביקרו רק לעתים רחוקות בימים אלה, אבל המגרפה נשארה, סמל לאותם רגעים יקרים משותפים בחיבוק הטבע.
כשהשמש טיפסה גבוה יותר, הרולד עצר כדי לנגב את הזיעה ממצחו. הוא נשען על המגרפה, מביט בגינה שכל כך עבד כדי לתחזק אותה. מאמצי הבוקר היו ברורים - הסדר הוחזר, והגן נראה שוב חי ותוסס. עם זאת, הרולד ידע שהשלמות היא חולפת בטבע. עד מחר, הרוח תפזר עלים חדשים, והתהליך יתחיל מחדש. המחזור הזה, הוא הבין, דומה מאוד לחיים עצמם - משתנים ללא הרף, דורשים סבלנות וחוסן.
כשהעלים נערמים בצורה מסודרת בפינה, הפנה הרולד את תשומת לבו לחלקת הירק. הוא השתמש במגרפה כדי לשחרר את האדמה, והכין אותה לנטיעת החורף. הכלי, למרות שהוא ישן, הרגיש כמו שלוחת זרועו, הגיב לכל פקודה שלו. זה היה כאילו המגרפה הבין את כוונותיו, וחלקה את מסירותו לטפח את כדור הארץ.
ככל שהיום חלף, סיים הרולד את עבודתו ונח על הספסל מתחת לעץ האלון הגדול. הוא הניח את המגרפה לידו, הידית שלה בלויה חלקה משנים של שימוש. הגן סביבו נראה זוהר באור הרך של אחר הצהריים, עדות לעמלו ולאהבתו. הרולד עצם את עיניו, מקשיב לרשרוש העדין של העלים ולזמזום הרחוק של הדבורים.
המגרפה שכב בשקט לצידו, שותף צנוע אך חיוני למסע חייו. עבור הרולד, זה היה יותר מסתם כלי-זה היה תזכורת לחיבור שלו לארץ, לזיכרונותיו ולרוחו המתמשכת. בנוכחותו הפשוטה והחסונה, הוא מצא נחמה ותכלית, גם כשהשנים המשיכו לחלוף.
וכך, הבכור והמגרפה שלו נשארו זוג איתן באזור הכפרי, נטפל לגן ולקצב השקט של החיים עצמם.