פעם, בעיירה קטנה ומוזרה, גרה משפחה בשם הכורש. היה להם בית קטן אך יפהפה עם חצר אחורית מרווחת שהם הפכו באהבה לגינה. זה היה המקלט שלהם, מקום שבו הם מצאו נחמה ובילו אינספור רגעים של אושר ביחד.
הסיירוס, המורכב ממר וגברת ג'ונסון ושני ילדיהם, אמילי וג'יימס, היו חובבי טבע מושבעים. הם הוקירו את שמחות החיים הפשוטות, והגן שלהם הפך לבבואה של התשוקה שלהם. מדי בוקר, הם היו מתאספים בגן, מתחממים בחמימות השמש העולה.
הגן היה נווה מדבר קסום, מפוצץ בפרחים תוססים מכל הצבעים. ורדים, חינניות וצבעונים מילאו את האוויר בניחוחם המענג. המשפחה הייתה יושבת לעתים קרובות על המרפסת, לוגמת תה טרי, ומתבוננת בפרפרים צבעוניים רוקדים מפרח אחד למשנהו.
בגן גילה הכורש את אמנות טיפוח החיים. לאמילי וג'יימס היה חלקה הקטנה שלהם בגינה שבה הם שתלו את הירקות האהובים עליהם. הם טיפלו בקפידה בצמחים, השקו אותם ושולפים את העשבים בהתלהבות. השמחה מלראות את השתילים הזעירים שלהם גדלים לצמחים משגשגים הייתה בלתי ניתנת למדידה.
הגן שימש גם מקום למפגשים ושמחות משפחתיות. הם היו מקימים שולחן פיקניק בצל עץ אלון גבוה ומתענגים על הארוחות הטעימות שהכינו יחד. הצחוק הדהד בגן כשהם חלקו סיפורים, שיחקו משחקים ונהנו זה מחברתו של זה.
ככל שחלף הזמן, הגן הפך ליותר מסתם תחביב; זה הפך לסמל לאהבתם ולאחדותם. זה היה מקום שבו הם צחקו, בכו ומצאו נחמה בזמנים קשים. בין אם זה היה לחגוג ימי הולדת או לנחם אחד את השני ברגעי צער, הגן תמיד סיפק מקלט בטוח.
קיץ אחד, גברת ג'ונסון חלתה ונאלצה להישאר בבית החולים לכמה שבועות. הגן נראה נטוש ללא נוכחותה הזוהרת. מר ג'ונסון והילדים, נחושים בדעתם להביא את השמחה לה, בילו שעות מדי יום בטיפול בגן, והבטיחו שהוא יישאר נווה מדבר תוסס.
כשגב' ג'ונסון חזרה הביתה, ליבה התנפח משמחה כשראתה את הגן פורח חיים. דמעות של אושר זלגו על לחייה כשהיא חיבקה את משפחתה, אסירת תודה על אהבתם ומסירותם. הגן הפך למקור מרפא, לא רק עבורה אלא עבור המשפחה כולה.
שנים חלפו, וילדי ג'ונסון גדלו והתרחקו כדי להגשים את חלומותיהם. הבית הרגיש ריק, והגן הכיל זיכרונות מהעבר. אבל בכל קיץ הם היו חוזרים הביתה ומתאספים בגן, משחזרים את הרגעים היקרים של ילדותם.
הגן המשפחתי נשאר סמל של אהבה, אחדות ואושר לאורך כל חייהם של הכורש. זה שימש כתזכורת שבין אתגרי החיים, קשרי המשפחה וההנאות הפשוטות של הטבע יכולים להביא שמחה עצומה. וכך, הגן המשיך לפרוח, יופיו וחמימותו הפיצו אושר לכל מי שהעז לחיקו.