יום 1:
היום מתחיל מסע מכל הלב - הפיכת גן ילדותי למקום מלא באהבה וזיכרונות. את הגן הזה ירשתי מסבתא שלי, שטיפלה בו בחיבה חסרת גבול. כעת, כמחווה לה ועם הרצון ליצור מקלט למשפחתי, אני יוצאת למאמץ הרגשי הזה.
יום 5:
העבודה בגן החזירה מבול של זיכרונות יקרים. אני זוכרת שהתרוצצתי בין הפרחים, מצחקקת כשסבתא שלי לימדה אותי איך לטפל בכל צמח. החוכמה והאהבה שלה חרוטות בכל פינה בגן הזה. אני כמעט יכול לשמוע את קולה מנחה אותי כשאני שותל כל זרע חדש.
יום 10:
בתי, אמה, גילתה עניין רב בגינון, בדיוק כמו שאני עשיתי בגילה. אנחנו מבלים שעות ביחד, מטפחים את הצמחים וחולקים סיפורים על סבתי. באמצעות פעילות משותפת זו, אני מקווה להעביר את מורשת האהבה והגינון מדור לדור.
יום 20:
הגן מתחיל לפרוח, וזה מרגיש כמו עדות חיה לקשר החזק שמשפחתי חולקת. ורדים, האהובים על סבתא שלי, פורחים בצבעים מרהיבים, ממלאים את האוויר בניחוח מתוק. אני לא יכול שלא להרגיש את הנוכחות שלה סביבי, מנחמת ומנחה אותי במלאכת האהבה הזו.
יום 30:
ככל שהגן פורח, כך גם הקשרים בין בני המשפחה משתפרים. בעלי, דיוויד, שבהתחלה היה סקפטי לגבי גינון, מבלה איתנו כעת, מטפל בצמחים ומעריך את יופיו של הטבע. הגן הפך למקום של ביחד וצמיחה.
יום 45:
אמה הפתיעה אותי היום עם שלט גן בעבודת יד שעליו כתוב: "אהבה צומחת כאן". דמעות זלגו בעיני כשהבנתי שהגן הזה לא רק מסמל את אהבתה של סבתי אלא גם את האהבה שאנו מטפחים כמשפחה. זה מקום שבו זיכרונות נזרעים ורגשות פורחים.
יום 60:
הגן הפך למקלט לא רק עבור המשפחה שלי אלא גם עבורי. זה המקום שבו אני מוצא נחמה בימים קשים ושמחה בימים בהירים יותר. גינון הפך לדרך לבטא את הרגשות שלי, וכל צמח מייצג פרק אחר בחיי.
יום 90:
כשהקיץ מגיע לסיומו, הגן עומד כעדות חיה לאהבה, זיכרונות וצמיחה. זה הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, מקום בו אנו מוצאים נחמה, השראה וחיבור לשורשים שלנו. הגן הזה הוא יותר מסתם פיסת אדמה; זוהי התגלמות חיה של האהבה המשתרעת על פני דורות.
